מי שמאחר בתשלום ארנונה מחויב ב"תשלומי פיגורים": ריבית והפרשי הצמדה שנוספים לחוב. אלא שהשיטה שבה מחשבת הרשות את הריבית משפיעה על גובה החוב לא פחות משיעור הריבית עצמו. בשנים האחרונות קבעו בתי המשפט שרשות מקומית רשאית לגבות ריבית פשוטה בלבד, ורשויות רבות נאלצו לתקן את מערכות הגבייה שלהן. מאמר זה מסביר מה קובע החוק, מה הכריעה הפסיקה וכיצד נישום יכול לבדוק בעצמו אם חויב ביתר.
חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, קובע שתשלום חובה שלא שולם במועדו נושא "תשלומי פיגורים": ריבית צמודה בשיעור חודשי קבוע (לפי הנוסח המעודכן של החוק, חצי אחוז לחודש) בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, מן המועד שנקבע לתשלום ועד לתשלום בפועל. החוק חל על ארנונה, היטלים, אגרות ותשלומי חובה אחרים שגובה הרשות. אותו חוק קובע, בסעיף 6, גם את הצד השני של המטבע: רשות שגבתה תשלום ביתר חייבת להשיבו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
בריבית פשוטה, הריבית מחושבת בכל חודש על קרן החוב המקורית (כשהיא צמודה למדד) בלבד. בריבית דריבית, הריבית שנצברה מתווספת לקרן, ובחודש או בשנה שלאחר מכן נגבית ריבית גם עליה. ההבדל מצטבר: על חוב של 10,000 ש"ח, בריבית של חצי אחוז לחודש למשך שנתיים, הריבית הפשוטה היא 1,200 ש"ח, ואילו בריבית דריבית חודשית היא כ-1,270 ש"ח, עוד לפני הפרשי ההצמדה. בחובות ישנים של עסקים ושל נישומים שהסדירו את חובם לאחר שנים, הפער מגיע לאלפי שקלים ואף יותר. בפועל, רשויות רבות נהגו להעביר בתחילת כל שנת כספים את יתרת החוב, כולל הריבית שנצברה, כ"קרן" לשנה הבאה, ולחייב עליה ריבית נוספת.
ההלכה המנחה נקבעה בעניין טוטיאן נ' עיריית חולון (ת"צ 17522-09-12, פסק דין מיום 4.2.2020). בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב קבע שהחוק מתיר לרשות לגבות ריבית צמודה, ולא ריבית דריבית, ושפרשנות "פרטית" של עירייה מסוימת פוגעת בעקרון מס האמת ובשוויון בין תושבי רשויות שונות. בית המשפט העליון אישר את הקביעה בעע"מ 3063/20 עיריית חולון נ' טוטיאן (14.7.2022). משרדנו ייצג את העירייה באותו הליך, ומאז 2020 מייצג תובעים מייצגים בעילה זו.
הפסיקה שאחרי טוטיאן מלמדת כיצד הרשויות הגיבו. עיריות נתניה (ת"צ 47359-12-21), לוד (ת"צ 40359-02-22), מודיעין-מכבים-רעות (ת"צ 4457-10-22) ורמת גן (ת"צ 24540-11-21) הודיעו על חדילה ותיקנו את חיובי העבר. עיריית רמת השרון (ת"צ 12257-12-21 אזולאי נ' עיריית רמת השרון) הסכימה לקבלת התביעה, מונה מומחה כלכלי לכימות ההשבה, ומשהתברר שקשה לאתר את חברי הקבוצה, הוסכם על השבה לכלל נישומי העירייה. מנגד, בעיריית גבעתיים (ת"צ 35985-06-24) ובמועצה המקומית מיתר (ת"צ 56502-11-23) בדיקת מומחה העלתה שלא נגבתה ריבית דריבית, וההליכים הסתיימו בהסתלקות. המסקנה: לא כל רשות גבתה ביתר, ויש לבדוק לפני שתובעים.
הבדיקה אינה דורשת מומחיות כלכלית, אלא מסמכים נכונים ושאלות ממוקדות:
נישום שמצא חיוב בריבית דריבית רשאי לדרוש מן הרשות תיקון של החשבון והשבה של מה ששולם ביתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 6 לחוק. כאשר מדובר בנוהג רוחבי של הרשות, הדרך הייצוגית פתוחה, אך יש להכיר את גבולותיה: ההשבה בהליך ייצוגי נגד רשות מוגבלת ל-24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה, הרשות רשאית להודיע על חדילה בתוך 90 יום ולסיים את ההליך, ובית המשפט קבע לאחרונה, בעניין קפרא נ' עיריית רחובות (ת"צ 20237-01-24, 30.7.2026), שלא ניתן לבקש בהליך ייצוגי מחיקה של חובות עבר שטרם נגבו, אלא השבה של כספים ששולמו בלבד. מי שחובו עדיין רשום ולא שולם צריך, אפוא, לפעול מול הרשות ישירות, או בהליך פרטני, ולא להמתין להליך ייצוגי שיתקן את הרישום. כך או כך, בדיקה מסודרת של החשבון היא הצעד הראשון, ולעתים גם האחרון שנדרש.
הבהרה: האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הדין וההלכה הפסוקה מתעדכנים, וכל מקרה תלוי בנסיבותיו. לבחינת מקרה קונקרטי מומלץ לפנות לייעוץ פרטני.
אפיון, עיצוב ופיתוח אתר:
