תושב שמבקש להבין כיצד חושב חיובו, איזה נוהל מנחה את מחלקת הגבייה, או כמה כסף הרשות מחזיקה ביתרות זכות של תושבים, אינו תלוי ברצונה הטוב של הרשות. חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, מקנה לכל אזרח או תושב זכות לקבל מידע המצוי בידי רשות ציבורית, ורשויות מקומיות נמנות במפורש עם הרשויות שהחוק חל עליהן. המדריך שלהלן מסביר איך מגישים בקשה, מהם המועדים שהחוק קובע, מתי מותר לרשות לסרב ומה עושים כשהבקשה נתקלת בשתיקה.
כל רשות ציבורית חייבת למנות ממונה על העמדת מידע לציבור, ופרטיו אמורים להופיע באתר הרשות. הבקשה מוגשת בכתב לממונה, ואין צורך לנמק אותה או להצביע על עניין אישי במידע. עם זאת, ניסוח מדויק משפיע ישירות על התוצאה: בקשה המתארת את המסמכים או הנתונים המבוקשים, תוחמת תקופת זמן ומציינת את המחלקה הרלוונטית, קשה יותר לדחות בטענה שאיתור המידע מחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה.
הגשת הבקשה כרוכה באגרת בקשה בסכום סמלי, המתעדכן מדי שנה, ובהתחייבות לשאת באגרת טיפול והפקה עד תקרה קבועה; שלוש שעות העבודה הראשונות של הרשות אינן מחויבות. קיימים פטורים מאגרת הבקשה, ובהם מידע שאדם מבקש על עצמו ועל זכויותיו, בקשה של עמותה הפועלת למטרה ציבורית, מידע לצורכי מחקר אקדמי ומידע שהרשות הייתה חייבת לפרסם ממילא. אם הרשות מעריכה שעלות הטיפול תעלה על התקרה שהמבקש התחייב לה, עליה לקבל את הסכמתו לפני שתמשיך.
סעיף 7 לחוק מחייב את הרשות להודיע למבקש על החלטתה בלא שיהוי, ולא יאוחר משלושים ימים מקבלת הבקשה. הרשות רשאית להאריך את התקופה בשלושים ימים נוספים בהודעה מנומקת בכתב, וראש הרשות רשאי, במקרים של מידע רב או מורכב, לאשר הארכה נוספת של עד שישים ימים. אם המידע נוגע לצד שלישי, הרשות פונה אליו והוא רשאי להתנגד בתוך 21 ימים. משהחליטה הרשות למסור את המידע, עליה להעמידו לרשות המבקש בתוך חמישה עשר ימים. בפועל, אפוא, בקשה פשוטה אמורה להסתיים בתוך חודש, ובקשה מורכבת בתוך כמה חודשים, אך לא מעבר לכך.
החוק מבחין בין שני סוגי סייגים. סעיף 8 עוסק בקשיים טכניים: הרשות רשאית לסרב, בין היתר, אם הטיפול מחייב הקצאת משאבים בלתי סבירה או אם המידע אינו מצוי בידיה. סעיף 9 עוסק במהות המידע, ומבחין בין מידע שאסור למסור, כגון מידע שגילויו יפגע בפרטיות, ובין מידע שהרשות רשאית שלא למסור, כגון דיונים פנימיים או מדיניות בשלבי עיצוב. גם כאשר הרשות מסתמכת על סייג, סעיף 10 מחייב אותה לשקול את עניינו של המבקש ואת העניין הציבורי בגילוי, וסעיף 11 מחייב אותה למסור את המידע באופן חלקי, תוך השמטת פרטים או עריכה, אם ניתן לעשות כן בלא הכבדה בלתי סבירה.
סעיף 17 לחוק קובע כי על החלטת רשות לפי החוק ניתן לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים, וכך נוהגים גם כאשר הרשות לא נתנה החלטה במועד. העתירה כפופה לכללי השיהוי שבתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ולפיהן יש להגישה בלא שיהוי ולא יאוחר מ-45 ימים מהמועד שבו נמסרה ההחלטה, ולכן אין להשהות את הטיפול בסירוב. לפני פנייה לבית המשפט מומלץ לשלוח לממונה תזכורת כתובה המציינת את מועד הגשת הבקשה ואת חלוף המועד החוקי, ולתעד כל פנייה; תיעוד כזה הוא הבסיס לעתירה ולבקשה לפסיקת הוצאות. בית המשפט רשאי לבחון את המידע עצמו, לקבל את העתירה כולה או חלקה, ולהורות על מסירת המידע בתנאים.
בתחומי המיסוי המוניציפלי, בקשת חופש מידע היא לא פעם הצעד הראשון לפני כל הליך אחר. נוהל חישוב ריבית הפיגורים, שיטת פריסת הארנונה לתשלומים דו-חודשיים, דרך ההצמדה בהסדרי תשלומים, היקף יתרות הזכות שהרשות מחזיקה ומדיניות השבתן, או חוק העזר שמכוחו נגבה תשלום מסוים, הם כולם מידע שככלל אין לרשות עילה טובה לסרב למסירתו. במקרים רבים, עצם קבלת המידע מגלה האם מדובר בטעות פרטנית, שמקומה בהשגה או בפנייה למחלקת הגבייה, או בשיטת חישוב רוחבית החלה על כל התושבים, שבה הכלים המשפטיים שונים. מי שמבקש לבחון את חיובו עושה נכון אם יפתח בבקשת מידע ממוקדת, ישמור את כל התשובות ויעמוד על המועדים שהחוק מקנה לו.
הבהרה: האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הדין וההלכה הפסוקה מתעדכנים, וכל מקרה תלוי בנסיבותיו. לבחינת מקרה קונקרטי מומלץ לפנות לייעוץ פרטני.
אפיון, עיצוב ופיתוח אתר:
