נישום שגילה חיוב ארנונה שגוי יכול ללכת בשתי דרכים עיקריות. הוא יכול להגיש השגה ומשם ערר, או לפנות לבית המשפט בבקשה לאשר תובענה ייצוגית בשם כל מי שנפגע. בחירה שגויה של המסלול עלולה להסתיים בסילוק התביעה על הסף, ולפעמים גם בתשלום הוצאות. המאמר מסביר איך בתי המשפט מבחינים בין שני המסלולים.
חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, קובע מסלול ייעודי לטענות נגד חיוב ארנונה: השגה למנהל הארנונה, ערר לוועדת הערר ומשם ערעור מנהלי. בית המשפט העליון קבע בעניין יצחקי (עע"מ 6911/19 יצחקי נ' עיריית הוד השרון, 25.3.2024) שטענות שבליבת המסלול הזה צריך לברר בו, ולא בתובענה ייצוגית. הטענות האלה הן בעיקר טענות על סיווג הנכס, גודלו, השימוש בו וזהות המחזיק. נישום שלא מיצה את ההליך עלול להיחשב כמי שאין לו עילה אישית.
הפסיקה מבחינה הלכה למעשה בין שני סוגי טענות:
גם בטענה רוחבית, התובע המייצג צריך עילה אישית. בעניין פדידה נ' עיריית ירושלים (ת"צ (מינהליים י-ם) 17302-12-22) נדחתה בקשה משום שהמבקש לא שילם בעצמו ריבית פיגורים בעשרים וארבעה החודשים שקדמו להליך. ההחלטה בוטלה אמנם בהסכמה בבית המשפט העליון (עע"מ 3832/24, 28.7.2024), אך רק כדי שהשאלה המשפטית תוכרע במאוחד עם הליך אחר. בעניין כהן נקבע שמי שלא שילם כלל, "אין מה להשיב לו". המסקנה המעשית: לפני הגשת בקשה צריך לאסוף אסמכתאות על תשלום בפועל של הרכיב השנוי במחלוקת, בתקופה הנכונה.
לפעמים נכון לנקוט את שני הצעדים: להגיש השגה במועד כדי לשמור על הזכויות האישיות, ובמקביל לבחון אם הטענה מתאימה גם להליך ייצוגי. מועדי ההשגה קצרים, ולכן לא כדאי להמתין עד שמתקבלת החלטה על המסלול.
משרד עו"ד יוסף-חי אביעזיז מלווה נישומים בהשגות ובעררים על ארנונה ומייצג תובעים בהליכים ייצוגיים נגד רשויות מקומיות. ההיכרות עם שני המסלולים מאפשרת לבחור את הדרך המתאימה כבר בפגישה הראשונה.
הבהרה: האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הדין וההלכה הפסוקה מתעדכנים, וכל מקרה תלוי בנסיבותיו. לבחינת מקרה קונקרטי מומלץ לפנות לייעוץ פרטני.
אפיון, עיצוב ופיתוח אתר:
