תקנות ההנחה מארנונה מעניקות לציבור רחב – אזרחים ותיקים, אנשים עם מוגבלות, משפחות בעלות הכנסה נמוכה, משרתי מילואים, עולים ואחרים – הנחה משמעותית בחיוב השנתי. אולם ההנחה אינה מגיעה מעצמה: את רובן יש לבקש, חלקן תלויות בהחלטת מועצת הרשות, וגם כשהזכאות ברורה, הרשות אינה תמיד מיישמת אותה. מאמר זה מסביר את סוגי ההנחות, את הדרך לקבלן, ואת האפשרויות העומדות למי שההנחה נשללה ממנו שלא כדין.
המסגרת הנורמטיבית היא תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993, שהותקנו מכוח חוק ההסדרים. התקנות מבחינות בין שני סוגים של הנחות. הנחות רשות הן אלה שמועצת הרשות המקומית מחליטה אם לאמץ, ובאיזה שיעור מתוך השיעור המרבי הקבוע בתקנות; ההחלטה מתקבלת מדי שנה במסגרת צו הארנונה, ורשויות שונות מאמצות הנחות שונות. הנחות חובה הן הנחות שהדין מחייב את הרשות להעניק למי שעומד בתנאיהן, בלי קשר להחלטת המועצה, ובהן ההנחה לאזרח ותיק לפי חוק האזרחים הוותיקים, התש"ן-1989, וההנחה למשרתי מילואים פעילים לפי התקנות. לצד אלה פועלת ועדת הנחות, המוסמכת להעניק הנחה ל"נזקק" בשל הוצאות חריגות או מצב כלכלי קשה, לפי שיקול דעת ובמסגרת שקבעו התקנות.
רשות מקומית אינה רשאית לשלול הנחת חובה, להתנותה בתנאים שאינם קבועים בתקנות, או להימנע מליישמה על נישומים העומדים בתנאיה. בהליך ייצוגי שהתנהל נגד עיריית ירושלים (ת"צ (י-ם) 40783-12-23 קרליבך נ' עיריית ירושלים) נטען כי העירייה לא זיכתה נישומים המוגדרים "משרתי מילואים פעילים" בהנחה המגיעה להם לפי הדין. העירייה הודתה בחיוב הפסול, תיקנה אותו, ובית המשפט המחוזי בירושלים אישר את הודעת החדילה. ההליך ממחיש שתי נקודות: הראשונה, שאי-יישום של הנחת חובה הוא גבייה ביתר לכל דבר, שניתן לתקוף אותה בהליך ייצוגי לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, על מגבלותיו – השבה עד 24 חודשים אחורה ואפשרות חדילה בתוך 90 ימים; והשנייה, שדווקא במקרים כאלה הרשויות ממהרות לתקן, משום שהזכאות קבועה בדין ואינה שנויה במחלוקת.
סירוב לבקשת הנחה או שלילתה בדיעבד הם החלטות מינהליות, ולא "קביעת ארנונה" במובן חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, ולכן אינם מתבררים במסלול ההשגה והערר אלא בפנייה לרשות, ולאחריה בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. הצעד הראשון הוא דרישה בכתב לקבל החלטה מנומקת, בציון התקנה שמכוחה נתבקשה ההנחה. אם הסירוב נובע מתנאי שאינו קבוע בתקנות, או מאי-יישום של הנחת חובה, יש להצביע על כך במפורש. במקביל כדאי לשלם את החיוב שאינו שנוי במחלוקת, כדי שלא לאבד הנחות אחרות ולא לצבור ריבית פיגורים. מי ששילם ארנונה מלאה בשנים שבהן היה זכאי להנחת חובה רשאי לדרוש השבה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, ובמקרה של נוהג רוחבי – לשקול הליך ייצוגי.
הבהרה: האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הדין וההלכה הפסוקה מתעדכנים, וכל מקרה תלוי בנסיבותיו. לבחינת מקרה קונקרטי מומלץ לפנות לייעוץ פרטני.
אפיון, עיצוב ופיתוח אתר:
