תובענה ייצוגית נגד רשות מקומית או גוף שלטוני אחר אינה דומה לתובענה ייצוגית נגד חברה מסחרית. חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, פותח לרשות דלת צרה אחת – פרט 11 לתוספת השנייה – ומקיף אותה בהגנות שאין להן מקבילה בתביעות נגד עוסקים. מי ששוקל הליך ייצוגי בשל גבייה שלא כדין צריך להכיר את הגבולות הללו מראש, משום שהם קובעים גם מה ניתן לקבל בסופו.
סעיף 3(א) לחוק קובע כי לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה המפורטת בתוספת השנייה. התוספת היא רשימה סגורה, ופרט 11 שבה מאפשר "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", וקובע כי תביעה כזו תוגש לפי פרט זה בלבד. שלושה רכיבים מכתיבים את הכל: הנתבעת היא "רשות"; העילה היא "השבה"; והכספים הם "תשלום חובה". כאשר אחד מהם אינו מתקיים, בית המשפט רשאי לסלק את הבקשה על הסף בלי לדון בה לגופה.
הגבלת הסעד היא ההגנה המשמעותית ביותר. בית המשפט העליון קבע כבר ברע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.2011) כי מחיקת חוב שנדרש אך טרם שולם אינה "השבה", שכן אין בה יסוד של החזרת כסף לתובע, וכי מדובר למעשה בסעד הצהרתי שהמחוקק ביקש למנוע במסגרת זו. ההלכה יושמה לאחרונה בת"צ (מרכז) 20237-01-24 קפרא נ' עיריית רחובות (30.7.2026), שבו ייצג משרדנו את המבקש: בית המשפט סילק על הסף חלק מבקשת האישור שעתר לצו למחיקת יתרות חובה שנצברו בשיטת ריבית דריבית וטרם נגבו, וקבע כי "לא ניתן לנהל הליך ייצוגי כנגד רשות מכוח פרט 11 לתוספת השנייה בעילה הצהרתית, ואף לא בעתירה לצו עשה למחיקת חובות וכיוצא באלו, אלא בעילת השבה של כספים שכבר נגבו בלבד". בית המשפט הוסיף כי יש ממש בטענות המבקש לגופן, אך הדרך לבירורן אינה ההליך הייצוגי.
לכלל זה יש השלכה ישירה על העילה האישית. בת"צ (חי') 63314-04-26 כהן נ' מועצה מקומית זכרון יעקב (6.10.2026) נקבע כי מבקש שלא שילם את החיוב שבמחלוקת, גם אם ננקטו נגדו הליכי אכיפה מנהלית, אינו בעל עילת השבה – שכן אין מה להשיב לו. המבקש חייב להוכיח, אפוא, כי שילם בפועל את הרכיב שבמחלוקת בתקופה הרלוונטית.
סעיף 21 לחוק קובע כי אם אושרה תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא תחויב הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור. הסעיף מוסיף כי אין בכך לגרוע מזכותו של כל חבר קבוצה לתבוע בעצמו סעד לגבי תקופות נוספות – כלומר, מי ששילם ביתר במשך שנים רבות יכול להידרש להליך אישי לגבי התקופה שמעבר לתקרה.
סעיף 9 לחוק מעניק לרשות "תקופת חסד" של 90 ימים מהגשת הבקשה. אם בתוך תקופה זו הודיעה הרשות כי תחדל מהגבייה והוכח כי חדלה בפועל, בית המשפט לא יאשר את התובענה, ורשאי לפסוק למבקש גמול ולבא כוחו שכר טרחה בלבד. בפועל, רוב ההליכים הייצוגיים נגד רשויות מסתיימים בדרך זו. בת"צ (חי') 54805-04-23 אמרגי נ' עיריית חריש (22.2.2025), בעניין "כמות מוכרת" במים, אף נקבע כי סעיף 9(ב) אינו מתנה את דחיית הבקשה בהשבה בפועל של תשלומי היתר – די בחדילה במועד.
לא כל גוף ציבורי הוא "רשות" לעניין פרט 11. בדנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל (17.12.2019) נקבע כי תשלומי מים וביוב לתאגיד מים הם "מחיר" ולא תשלום חובה, ולכן תביעה נגד תאגיד מים מתנהלת לפי פרט 1 לתוספת (תביעה נגד עוסק) – ללא חדילה, ללא תקרת 24 חודשים וללא הגבלת הסעד. רשות מקומית המספקת מים בעצמה נותרת "רשות", וההגנות חלות עליה. המונח "תשלום חובה" עצמו התפרש בהרחבה: בת"צ (מרכז) 37595-10-22 פנט נ' עיריית מודיעין-מכבים-רעות (19.8.2025) נקבע כי דמי ביטוח תאונות אישיות לתלמידים הם תשלום חובה.
לפני פנייה להליך ייצוגי נגד רשות ראוי לבדוק, אפוא, שהתשלום בוצע בפועל ויש לו אסמכתה; שהטענה "רוחבית" – שיטת חישוב או נוהג גבייה – ולא פרשנות פרטנית של צו הארנונה, שמקומה בהשגה ובערר; ושהסעד המבוקש הוא השבת כסף ולא תיקון רישומים.
הבהרה: האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הדין וההלכה הפסוקה מתעדכנים, וכל מקרה תלוי בנסיבותיו. לבחינת מקרה קונקרטי מומלץ לפנות לייעוץ פרטני.
אפיון, עיצוב ופיתוח אתר:
