עקרון יסוד במשפט הציבורי הוא שרשות רשאית לגבות מהציבור רק תשלום שהחוק התיר לה לגבות. ארנונה נגבית מכוח צו ארנונה, אגרות והיטלים מכוח חוקי עזר, וריבית פיגורים מכוח חוק הריבית. תשלום שאין לו מקור כזה הוא גבייה שלא כדין, גם אם הוא מוצג כ"דמי שירות", "השתתפות" או "תשלום מוסכם".
תשלומים כאלה מופיעים לרוב כשורה נוספת בחשבון הארנונה, או בהסכם שהתושבים נדרשים לחתום עליו. שתי דוגמאות מהליכים שבהם ייצג משרדנו את המבקשים:
רשות אינה יכולה לעקוף את הצורך בהסמכה בחוק באמצעות הסכם עם התושב. לפי הפסיקה, תשלום כפוי בגין שירות שהרשות ממילא חייבת לספק הוא "תשלום חובה". כך נקבע בהליך בעניין ביטוח תאונות אישיות לתלמידים (ת"צ (מינהליים מרכז) 37595-10-22 פנט נ' עיריית מודיעין-מכבים-רעות, 19.8.2025). תשלום חובה אפשר להטיל רק בהסמכה מפורשת בדין. כשהרשות מחייבת תושב לחתום על הסכם כתנאי לקבלת שירות, ההסכמה אינה חופשית באמת.
תושב ששילם תשלום כזה יכול לדרוש מהרשות להשיב לו אותו. כשהתשלום נגבה מתושבים רבים, ייתכן שהמסלול המתאים הוא תובענה ייצוגית לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. ההשבה בהליך כזה מוגבלת לעשרים וארבעה החודשים שקדמו להגשה, ולכן כדאי לפעול מוקדם.
משרד עו"ד יוסף-חי אביעזיז מתמחה בבדיקת חיובים מוניציפליים ובהליכים נגד רשויות מקומיות שגבו תשלומים בלי מקור בדין. אם מצאתם בחשבון שלכם רכיב לא ברור, ניתן לפנות למשרד לבחינה ראשונית.
הבהרה: האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. הדין וההלכה הפסוקה מתעדכנים, וכל מקרה תלוי בנסיבותיו. לבחינת מקרה קונקרטי מומלץ לפנות לייעוץ פרטני.
אפיון, עיצוב ופיתוח אתר:
