בית המשפט העליון (השופטים עופר גרוסקופף, יחיאל כשר ורות רונן) דחה ביום 25.8.2026, ברוב דעות, את הערעור בע"א 22260-11-25 צבי שילה – משרד עורכי דין נ' עיריית ירושלים, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא רם וינוגרד) בת"צ 38407-08-22. בית המשפט המחוזי קיבל הודעת חדילה שהגישה העירייה כשנתיים וחצי לאחר הגשת בקשת האישור, ודחה בעקבותיה את הבקשה. העליון קבע כי משניתנה לעירייה ארכה שיפוטית להגשת ההודעה, הודעת החדילה הוגשה כדין – גם אם בסופו של דבר לא הייתה מוסכמת על המבקש.
בקשת האישור הוגשה באוגוסט 2022 לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. נטען כי העירייה אינה מיידעת כראוי את הנישומים על יתרות זכות הרשומות לטובתם בספריה בגין תשלומי ארנונה ואינה משיבה אותן, בניגוד לחובותיה לפי בר"מ 9100/15 עיריית פתח תקווה נ' מרדכי. סכום ההשבה המבוקש הועמד על כ-88 מיליון ש"ח, סכום יתרות הזכות מארנונה לפי הדוחות הכספיים המבוקרים של העירייה לשנת 2020. העירייה טענה מנגד כי היא שולחת מכתב לכל נישום שנוצרה בחשבונו יתרת זכות, וכי למבקש עצמו נשלחו ארבעה מכתבים כאלה. בעקבות שאלות הבהרה של בית המשפט מסרה העירייה באוגוסט 2024 כי תשיב יתרות זכות ישירות לחשבון הבנק של נישומים בעלי הוראת קבע פעילה ללא צורך במילוי טופס, תציין את דבר קיומה של יתרת זכות בדרישת התשלום השנתית, תבחן משלוח מסרונים והודעות דוא"ל, ותציע לאוכלוסיות מוחלשות דרכים נוספות למימוש היתרה. בדיון בדצמבר 2024 הודיעו הצדדים כי תוגש הודעת חדילה מוסכמת, אך ההסכמה לא הבשילה, ובמרץ 2025 הגישה העירייה הודעת חדילה חד-צדדית. בית המשפט המחוזי קיבל אותה, דחה את בקשת האישור ופסק גמול בסך 15,000 ש"ח ושכר טרחה בסך 75,000 ש"ח בתוספת מע"מ, תוך שציין כי לו נדרש לבקשה לגופה היה דוחה אותה.
בדעת הרוב הבחין השופט גרוסקופף בין שלושה שלבים לעניין חדילה בתביעה לפי פרט 11. בשלב הראשון, בתוך 90 הימים שמהגשת בקשת האישור, החדילה היא כוח העומד לרשות, ללא צורך בהסכמת המבקש או באישור בית המשפט. בשלב השני, מתום 90 הימים ועד להחלטה בבקשת האישור, הרשות יכולה לבקש ארכה, והסמכות לתתה מסורה לבית המשפט "מטעמים שיירשמו"; בסמכות זו יש להשתמש כחריג ובמשורה, והסכמת הצדדים היא שיקול רלוונטי אך לא בלעדי. השאלה המכרעת היא תום ליבה של הרשות – האם הבקשה נועדה להגשים את תכליות החדילה או להשיג יתרון דיוני באופן אסטרטגי. בשלב השלישי, לאחר שאושרה התובענה כייצוגית, לא ניתן עוד להודיע על חדילה, אף לא באישור בית המשפט. בענייננו, הארכה ניתנה לפי מתווה שהציע בית המשפט המחוזי עצמו והעירייה פעלה על פיו, ולכן אין עילה להתערב. עוד נקבע כי אין דרישה שהודעת חדילה תכלול מנגנוני פיקוח על השבת הכספים, שכן חדילה משמעה הפסקת הגבייה מכאן ואילך ולא בהכרח השבה של העבר.
עם זאת, השופט גרוסקופף העיר, למעלה מן הצורך, כי הבחירה במסלול החדילה במקרה מסוג זה אינה נקייה מספקות. כאשר ה"גבייה" הנתקפת היא אי-נקיטת צעדים להשבת יתרות זכות, קשה להגדיר באופן ממצה מהם "הצעדים הדרושים", ובית המשפט צריך להיזהר ממתן אישור שיפוטי לנוהל מסוים – בפרט כשלא הובאה לפניו עמדת היועצת המשפטית לממשלה או משרד הפנים. במקרה של הסכמה בין הצדדים, החלופות העדיפות הן פשרה או הסתלקות, שבהן נבחן רק אם המוסכם "ראוי, הוגן וסביר". הובהר כי דחיית הערעור אינה נקיטת עמדה בשאלה מהם הצעדים שעירייה נדרשת לנקוט כדי להשיב יתרות זכות. השופט כשר הצטרף לתוצאה, אך ציין כי הוא מעדיף גישה נוקשה יותר כלפי ארכות; לדעתו המקרה חריג דווקא משום שקבלת החדילה כאן אינה פוטרת את העירייה מהשבה – להפך, היא מתחייבת להשיב – ולכן הרציונל המרכזי לזהירות מפני הרחבת ההגנות של הרשות אינו מתקיים.
השופטת רונן, בדעת מיעוט, סברה כי אין לראות בהודעת העירייה הודעת חדילה כמשמעה בסעיף 9 לחוק. לשיטתה, ספק אם קיימת כלל סמכות להאריך את המועד לאחר שהחל הדיון בבקשת האישור, ואף אם קיימת – יש להפעילה בנסיבות חריגות במיוחד, על יסוד בקשה מנומקת של הרשות והחלטה שיפוטית מנומקת, והסכמת הצדדים אינה טעם מספיק. היא הזהירה מפני יצירת "הסדר פשרה חד-צדדי": רשות שמקבלת ארכה לאחר שנחשפה לעמדת בית המשפט יכולה לכלכל את צעדיה בדיעבד, להשתחרר מההליך בלי מנגנוני הבקרה החלים על פשרה – אישור בית המשפט, בודק ופרסום – ובלי להשיב את שגבתה. השופטת רונן הייתה מחזירה את התיק למחוזי להמשך בירור.
גם הטענות על גובה הגמול ושכר הטרחה נדחו. המבקש עתר ל-582 אלף ש"ח גמול וכ-21 מיליון ש"ח שכר טרחה לפי שיטת האחוזים מתוך סכום יתרות הזכות. העליון קבע כי במקרה זה אין מקום לשיטת האחוזים: קשה לכמת את טובת ההנאה שצמחה (שיפור מנגנוני היידוע וההחזר), בית המשפט המחוזי קבע שהתובענה שימשה "אך כפלטפורמה" להבאת העניין לפניו, וההליך הסתיים בחדילה ולא בקבלת התובענה. הערעור נדחה ללא צו להוצאות.
המשמעות המעשית כפולה. לנישומי ירושלים, הנוהל שעליו הצהירה העירייה – השבה ישירה לחשבון הבנק של בעלי הוראת קבע וציון יתרת הזכות בדרישת התשלום השנתית – הוא כעת התחייבות שניתנה לבית משפט, ומי שרשומה לזכותו יתרה רשאי לדרוש את מימושו. לעוסקים בהליכים ייצוגיים נגד רשויות, פסק הדין מאשר שהודעת חדילה אפשרית גם בשלב מאוחר, אך רק בארכה שיפוטית מנומקת, במשורה ובכפוף לבחינת תום לבה של הרשות; ושלושת השופטים, כל אחד בדרכו, הבהירו כי כשיש הסכמה בין הצדדים, מסלול הפשרה עדיף על חדילה. משרדנו ייצג בהליכים ייצוגיים בעניין יתרות זכות נגד עיריות בני ברק וחריש, שהסתיימו בהתחייבות הרשות להשיב את כלל היתרות הרשומות בספריה ולהוסיף ריבית לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה).
אם רשומה לזכותכם יתרת זכות ברשות המקומית שלא הושבה, או שלא קיבלתם הודעה על יתרה כזו למרות תשלום ביתר, הנחה שאושרה בדיעבד או עזיבת נכס, ייתכן שקיימת לכם עילה לדרוש השבה בתוספת הצמדה וריבית. ניתן לפנות למשרדנו לבחינה ראשונית של המקרה ולקבלת ייעוץ מקצועי בהתאם לנסיבות.
